עלמא - בית לתרבות עברית | פוליאמוריה מול מונוגמיה
בית לתרבות עברית
EN
מחלוקות בעלמא / מאמרים


פוליאמוריה מול מונוגמיה

טיעוני הפתיחה במחלוקת בעלמא פוליאמוריה מול מונוגמיה שהתקיימה בבית עלמא ביום  30.07.19

במסגרת הסדרה מחלוקות בעלמא.

מחלוקות בעלמא מפגיש בכל פעם שני אינטלקטואלים ישראלים בולטים, שיציגו עמדות מנוגדות לשאלה העומדת על סדר היום הישראלי.

 

ד"ר מאשה הלוי – אקטיביסטית בנושא פוליאמוריה, מאמנת ומגשרת אנשים שבוחרים לחיות כך.

פתיח – 15 ד'


"אמנם התבקשתי להביא טיעונים בעד פוליאמוריה, אבל חשבתי וחשבתי ולא מצאתי אף טיעון.
כי ביננו, זה מצחיק להביא טיעון בעד בחירה אישית בדרך מסוימת. זה אפילו ברמת המגוחך בעיני. אני כן יכולה להגיד שאני חושבת שמערכות יחסים לא מתנהלות בחלקם הגדול בצורה מיטיבה עם בני אדם שמנהלים אותן. וזה נכון למונוגמיה, או לכל הפחות לרוב המונגמיות שאני מכירה שאנשים מנהלים, והאמת זה נכון גם ליחסים פתוחים וזה נכון גם לפוליאמוריה.

אני לכאורה נושאת את דגל הפוליאמוריה אבל אני חושבת שזה רחוק מלהיות מדויק. למעשה  אני נושאת את הדגל של חופש ושל אוטונומיה. ואלו שני צרכים, שאני מרגישה שמערכות יחסים דורכות עליהם ודורסות אותם ברגל גסה. ואני חושבת שזה גם חלק מהותי מהסיבה שמערכות יחסים נכשלות. כמובן זה לא הדבר היחיד שמעיב על מערכות היחסים. אפשר לדבר על תקשורת שלוקה בחסר, ועל מיניות, ועל דפוסים...יש הרבה דברים לתקן בתוך מערכות יחסים, אבל אחד המהותיים הוא המחסור בחווית חופש.


הבשורה הרדיקאלית שלי היא כזאת: אני קודם כל שייכת לעצמי, במלואי. גם כשאני במערכת יחסים. הגוף שלי ברשותי וזה לא רק סיסמה נגד אונס אלא הגוף שלי ברשותי גם לעונג. הגוף שלי ברשותי לכל דבר ועניין, לא ברשות אף אחד אחר. הרגשות שלי ברשותי. המחשבות והפנטזיות שלי ברשותי. המיניות שלי – היא שלי. לא שייכת לבן הזוג שלי. אני לא חייבת לשכב עם אף אחד, גם אם הוא בן הזוג שלי וגם אם אני במונוגמיה. ואני יכולה לשכב עם מי שאני רוצה אם זה נכון לי, ואם זה נכון לצד השני.


אני יכולה להרגיש את כל מה שאני מרגישה וזה ממש בסדר גמור. אם אני מרגישה תשוקה למישהו זה בסדר, ואם אני לא מרגישה תשוקה למישהו זה גם בסדר. אם אני מתאהבת במישהו זה בסדר, אם אני נמשכת למישהו זה בסדר, וגם אם אני לא נמשכת למישהו זה בסדר. כי זו המציאות. זה המצב. זו האמת. ואני רוצה לחיות שם, במקום שבו אני מסוגלת להיות מי שאני על כל מה שחי בי, גם בתוך מערכות היחסים שלי. ולשמחתי יש לי פרטנרים לדבר הזה. ואני חושבת שזה ממש לא ברור מאליו.


אני חושבת שבתפיסות שלנו מונוגמיה אמורה להיות לאנשים איזשהו ביטחון אשלייתי שבעיניי ממש בעייתי, איזושהי וודאות לכאורה ומובן מאליו. משם נוצרת שגרה, סוג של שקט, אבל השקט הזה הוא מדומה וכשאנשים נכנסים לשם, הם מאמינים לשקט הזה, ומאמינים לביטחון הזה הם נפגעים הכי הרבה. הם שוכחים שהבן אדם הזה לא שייך להם, שהם לא קנו אותו בזמן החתונה, הוא לא רשום אצלם בטאבו. הם לא תמיד ערים לכך שאי אפשר במעמד החתונה להבטיח תשוקה לכל החיים, שאי אפשר במעמד החתונה להבטיח התאהבות לכל החיים, ואי אפשר במעמד החתונה אפילו להבטיח שלא יעזבו אתכם ולו רגשית. והמסמך הזה של חתימה על הסכם לכל החיים מרדים אנשים. נדמה שעכשיו הכל בסדר. הוא שלי לכל החיים, מובן מאליו. אני לא רוצה להיות במקום הזה. ואני חושבת שגם אנשים שרוצים לנהל מערכת יחסים מונוגמית טובה  - אל תהיו שם. אל תרדמו. הוא לא שלכם, היא לא שלכם, היא לא שייכת לכם. היא של עצמה. היא לא חייבת לך דבר אפילו בתוך מערכת זוגית. הנפרדות הזאת וההבנה של לא מובן מאליו, אף פעם, היא זו שמשמרת את התשוקה.

אני מגשרת ומאמנת, באים אליי הרבה מאוד אנשים לאימון/גישור, ואחד הדברים שחוזרים על עצמם זה מה שמכונה "מעגל הריצוי". כשיש פערים בליבידו – ויש פערים בליבידו – כי אנחנו לא אותו בן אדם, אז כמעט תמיד יש אחד שרוצה יותר ויש אחד שרוצה פחות. בתוך מונוגמיה אין לאנשים מוצא. הם ספקי הסקס, וספקי האינטימיות הרגשית של בן הזוג שלהם כי אין אף אחד אחר שיכול למלא את זה. לכן הם מחויבים לעשות סקס גם כשזה ממש לא מתאים להם ולפעמים זה לא מתאים לאורך זמן (למשל אחרי לידה לחלק מהנשים חוסר החשק המיני יכול להימשך חודשים ואף יותר מכך).

אמנם גם במונוגמיה סבירה זה ברור שהבן הזוג שלנו לא אמור לספק לנו את כל הצרכים ומונוגמיה כזו מאפשרת לאנשים "לייצא" להרבה מאוד צרכים, ולא מחייבת לשים את כל הצרכים על בן הזוג. אם בן הזוג שלי הוא לא אינטלקטואל גדול ונורא מעניין אותי להיות בחברת אינטלקטואלים אני יכולה ללכת ללמוד באוניברסיטה, אם הוא לא מת על תיאטרון ואני כן אני יכולה למצוא חברה ללכת איתה לתיאטרון, אם הוא לא דברן גדול אני יכולה למצוא לי איזה חברה/חבר שאפשר לדבר איתם על עניינים. בדרך כלל זה בסדר, מונוגמיה "מאשרת" את זה. אבל בשני מקומות מונוגמיה סוגרת אותנו ואומרת לנו "אסור" – אינטימיות רגשית עם אנשים אחרים ומיניות עם אנשים אחרים. ולשם מתנקז גם הצורך שלנו בחופש ואוטונומיה. כי פתאום במקומות הללו אסור לנו להיות מי שאנחנו לא מבחינת הרגש ולא מבחינת מילוי הצרכים. אין שם מקום לקשב עצמי ומה נכון או לא נכון לנו. זה פשוט אסור. נקודה.

בנוסף לזה אני מאמינה שבאמת רובינו לא מונוגמיים לטווח ארוך בבסיס שלנו, בטבע האנושי. יהיה נורא מוזר אם מכל הפרימטים (קופי אדם) שקיימים בעולם רק אנחנו מונוגמיים. יהיה מוזר אם מתוך רוב מוחלט של בעלי החיים שאינם מונוגמיים , דווקא בני אדם הם כן חיה מונוגמית. יש בעלי חיים מונוגמיים לכל החיים אבל הם כל כך נדירים שזה נתפס ברמת הקוריוז. עד לא מזמן, עד שנות ה-80, האמינו למשל שכתשעים אחוז מהציפורים מונוגמיות, כי הן חיות בזוגות לעונה או לכל החיים ומגדלות יחד צאצאים. מכאן גם המשפט "הם חיו כמו זוג יונים". אבל בשנות השמונים המציאו את בדיקות הדי אן איי. וברגע שעשו בדיקות גנטיות גילו שבין 10-40% מהגוזלים לא מהאבא שמגדל אותם, ובציפורים מסוימות – 75%. וזה כולל יונים, כולל ברבורים, וכולל אפילו בעלי חיים אחרים שחשבו שהם נורא מונוגמיים. למשל הרבה זמן האמינו שהגיבון הוא מונוגמי. בין היתר כי אין לו עם מי "לבגוד". כי יש גיבון גיבונה וגיבונון ברדיוס של 50 ק"מ, מגיבון וגיבונה אחרים. עדיין גיבון מצליח מדי פעם "לסטות מדרך הישר"... אני כבר לא מדברת על כך שמאז שהומצאה החתונה הצל שהולך לצידה בכל התרבויות הקיימות זו הבגידה.

זה לא אומר שכולנו לא מונוגמיים. אנחנו אנשים שונים ונמצאים על רצף של השונות. אני חושבת שאפשר לשים את כולם על סקאלת קינסי מכל מיני כיוונים- אז אם יש אנשים שהם לגמרי הומוסקסואלים ולגמרי הטרוסקסואלים – רובינו אמצע. יהיו אנשים א-מיניים, זה בסדר לא צריך לתקן בהם שום דבר ויש אנשים סופר מיניים. ויש אנשים מונוגמים ויש אנשים לא מוננוגמים. ורובנו באמצע ואפילו זזים שם בתוך האמצע ויש תקופות יותר או פחות מונוגמיות. אבל מה מעניין? אנחנו לא מונוגמים כלפי עצמנו, זאת אומרת, רובינו, מתישהו נימשך לעוד אנשים. רובינו אולי רק חלק מאיתנו – מתישהו נתאהב בעוד אנשים. חלקינו יממשו את זה. בגידה, יחסים פתוחים, יתגרשו. חלקינו יוותרו על זה, על המשיכה, הרצון והחיבור לאנשים אחרים. כי זה הטבע האנושי, מיני, מגוון, ומתחבר אינטימית לאנשים שונים.

לעומת זאת, פוליאמוריה, יחסים לא מונוגמים בהסכמה ומונוגמיה הן בחירות ערכיות יותר מכל דבר אחר. הבחירה הערכית במונוגמיה זה לוותר על המוקמות האלו, לוותר על החופש הזה,  ולוותר על האוטונומיה הזו, או כי יש אנשים שבאמת אין להם איזה שהוא צורך או כי רוב האנשים מוותרים משני מקומות. האחד הוא מפחד. מפחד שאם אני אבקש את זה בשביל עצמי אני אצטרך לאפשר גם לבן הזוג. וכדי שהוא לא ילך עם מישהי אחרת, אני מוכנה לוותר על הצורך שלי, וגם אני לא אלך. המקום האחר ממנו מוותרים הוא מכפייה. כי זה מה שהתרבות שלנו אומרת וזה מה שאנחנו צריכים לעשות ואין לנו ברירה אחרת. ושני אלו לא מניע טוב לבחירת מערכת יחסים.

אם אתם מונוגמיים ולא רוצים אף אחד אחר, אתם לא רוצים לחלק קשב, לחלק אנרגיה, ולחלוק אינטימיות – תהיו מונוגמים. אבל המונוגמיה הזו היא שלכם– לא של  בן הזוג שלכם (אלא אם זה מתאים גם לו). ולא באוטומט. כלומר אם אני בוחרת להיות מונוגמית ואני לא רוצה אחרים זה לא מקרין על בן הזוג שלי. מונוגמיה או אי מונוגמיה שלו הם בחירה אישית שלו. רק שם יכולה להתקיים מונוגמיה מרצון ולא מכפיה או פחד.

במערכות יחסים לא מונוגמיות בהסכמה אנחנו עושים בחירה אתית לא פשוטה בכלל לאפשר את אותו הדבר לבני הזוג שלנו. לאפשר רק לעצמנו זו באמת לא בעיה. הרי כשזו רק אני, אז אני פוגשת עוד בן אדם, יש שם משיכה, תשוקה, יש שם אולי התאהבות, יש פרפרים, יש חופש, אוטונומיה, אני מגלה את עצמי בכל מיני דרכים -  מהמם. אני כל הזמן בשליטה אני יודעת מה קורה. אבל מה קורה כשבן הזוג שלי הולך? הפוך לגמרי. אין לי שליטה, אין לי ביטחון, אני לא יודעת מה קורה שם, אין לי וודאות, הכל  יכול לקרות, הראש שלי בונה סרטים מפחידים על איך הוא תכף עוזב אותי, איך היא מהממת בסקס או בתחומים בהם אני מרגישה פחות מוצלחת, יש קנאה, יש לחיצה על הכפתור של "אני לא מספיקה"...זה סופר מפחיד.

ואני בכל זאת מוכנה להיות במקומות האלה כי אני יודעת מה זה לחיות בחופש. אני לא חושבת שהרבה אנשים מכירים את החוויה הזו בתוך זוגיות. ואת המתנה הזו של חופש, של אוטונומיה ושל לדעת שמותר, אם אתה רוצה תממש אם אתה לא רוצה אל תממש – אני רוצה להעניק לבני הזוג שלי. זו בחירה מודעת, ערכית, במערכת יחסים לא מונוגמית בהסכמה. הבחירה הזו לא פשוטה, יש בה הרבה הרבה התמודדויות כמו שבמונוגמיה מבחירה יש הרבה מאוד התמודדויות, החלק הפחות מוצלח הוא שלא מצאתי דרך בלי התמודדויות. אלא אם כן זה ממש תפור עליכם – יש אנשים שממש לא מקנאים ואז נורא קל להם לחיות ביחסים לא מונוגמים בהסכמה, ויש אנשים שלא צריכים אנשים אחרים, לא נמשכים הכל טוב להם או שיש להם צורך כל כך גדול בביטחון שהם מוכנים לוותר על החופש ואז הם בוחרים במונוגמיה. האנשים הללו זכו בפיס ושם אין מה לגעת. אבל להערכתי משהו סביב 80%  מהנותרים לא פה ולא שם. ולכן אתם תצטרכו להחליט עם מה אתם יכולים ומסוגלים לחיות ואיך אתם רוצים לחיות. ערכית.


ולא רק ערכית- אני לא רק רוצה לחיות את החופש, אלא אני חושבת שזה יותר יעיל. בן אדם שמרצה אותי שמוותר על חלקים עצמו, בשביל הביטחון שאני נותנת לו , מוכר בעצם את עצמו תמורת הביטחון – זה יעלה לי. לא רק לו. אולי לא במיידי, במיידי אני אקבל את מה שאני רוצה: את השקט, את הביטחון, אבל בסוף אני אקבל בן אדם קמל שלא טוב לו. ממורמר, כועס, לא ממומש...אני לא רוצה אותו כזה. אני רוצה אותו "עף", אני רוצה אותו פורש כנפיים, אני רוצה אותו מגלה את עצמו, מממש את עצמו, בכל דרך אפשרית, כולל מינית, כולל רגשית, כולל קריירה, כולל הכל. כזה אני רוצה אותו. ואם הוא ייבחר להיות איתי – איזה כיף לי ואם הוא לא ייבחר להיות איתי, אני אבכה ואני אהיה נורא עצובה, ואני אתגבר ואני אמשיך הלאה. שילך לדרכו, זה בסדר.

זאת תפיסת העולם שלי. אז האם זה בא עם פוליאמוריה? פוליאמוריה זה נכון לי כי אני מתאהבת בעוד אנשים במקביל. אבל למישהו אחר יתאים רק סקס עם אנשים אחרים, כי זה מה שעובד לו כי זה מה שהוא צריך. הוא לא צריך עוד אהבה בחיים שלו. ומישהו אחר ירצה לעשות סקס עם בת הזוג שלו עם עוד אנשים כי זה מדליק אותו לראות אותה עם אנשים אחרים או כי זה מדליק אותו שהם עושים את זה ביחד. ומישהו אחר טוב לו עם שקט של המונוגמיה, ובריכוז האנרגיות. מדהים.

אני לא בעד עולם פוליאמורי ואני לא בעד עולם מונוגמי. אני בעד עולם שיש לנו אפשרויות בחירה. והלוואי שיהיה אפשר לעשות את הבחירות האלה מתוך מקום של חופש אמיתי. בשביל להיות בחופש הזה באמת צריך לעשות המון עבודה עצמית והמון עבודה זוגית, או יותר מעבודה זוגית (אם אתם ביותר ממערכת אחת). בסופו של דבר לפתוח את המערכת או לבחור ביחסים לא מונוגמיים בהסכמה זה לבחור לעבוד על השדים הכי גדולים ופנימיים שלנו. אני לא מוכרת איזה חלום ורוד של פוליאמוריה. לפתוח מערכת יחסים זה לעמוד מול הפחדים הכי הכי גדולים שלכם ומול החולשות הכי גדולות שלכם. אבל אם אתם יכולים להם. וואו. איזו עוצמה זאת.

ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית, ראש החוג לפסיכותרפיה באונ' תל אביב. מחברת "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות", כרמל, 2017.


פתיח – 15 דקות
עלתה מייד אחרי מאשה הלוי-

"השתכנעתי.
עכשיו אני צריכה לזכור מה רציתי להגיד בשבחי המונוגמיה.
אני אתחיל מהדבר שאני הכי מסכימה עליו – והוא שאין פתרון קסמים – אין דרך חיים ואין דרך זוגית שמהווה איזשהו פתרון אולטימטיבי וזה חלק מהסיפור שמסבך אותנו, וכל אחד מתצורות הזוגיות והפתרונות שלו. בפרסום הערב היה כתוב "פוליאמוריה נגד מונוגמיה", אז אמרתי לג'רמי ורות 'תורידו את הנגד'. אני פסיכואנליטיקאית, מה שאני רוצה זה שאנשים ישמחו בחייהם. אם מאשה שמחה בדרך חייה אז אני חותמת עליה. ובכל זאת אני חושבת שיש חשיבות בזה שאנחנו מקיימים את המחלוקת הזאת. ואני מאוד מודה גם לג'רמי וגם לרות על ההזמנה. אני תמיד מזכירה שמגיעה לרות [קלדרון] תודה מאוד גדולה מכולנו, כי היא המקימה של עלמא ויצרה מרחב בירושלים, בתל אביב, ובעצם בכל הארץ לשיח תרבות עברית ויהודית, גם לחילוניים וגם לכל הזרמים האחרים ביהדות, וזאת מתנה גדולה וחשובה.
אז נחזור לענייננו - אמרתי ש'נגד' זה לא העניין, אבל אני כן חושבת שיש חשיבות לחדד את המחשבות שלנו ולנער את האבק שלנו מהמובן מאליו בעינינו, כל אחד בחיים שלו. ובמובן הזה אני אדבר בשבח המונוגמיה, ואנסה להסביר מהזווית הפסיכואנליטית למה אנחנו בכל זאת כן רוצים ומקיימים מונוגמיה. למה בכל זאת אנחנו מראש נכנסים לשם. ולמה בכל ערש התרבות, מהתנ"ך והמיתולוגיה דרך הספרות והקולנוע והשירה – העיסוק בזוגיות הוא כלכך בסיסי ויסודי כמו שהזכרת [לג'רמי]. אח"כ אני אגיד גם למה זה כ"כ קשה... ואח"כ אני אנסה להגיד למה אחרי הכול יש כן ערך בעיניי בזוגיות בלעדית, ומה מאפשר לקיים אותה.

מה זה 'מונוגמיה'? זוגיות בלעדית שהבלעדיות בה היא גם על המיניות וגם על האינטימיות הרגשית. מעבר למיתוס של אריסטופנס שהוזכר קודם, ההתפתחות המוקדמת שלנו מובילה לכמיהה האנושית למונוגמיה. אסביר: הגור האנושי שונה מהרבה מאוד חיות בדבר אחר מהדבר שהעסיק אותך [למאשה], וזה שהוא נולד למצב של תלות מוחלטת. הגור האנושי לא יכול ללכת, הוא לא יכול להגיע לפטמות של האמא ולינוק. אם האמא לא תאכיל אותו ותכסה אותו אם יהיה לו קר, הוא ימות. התלות שלו היא תלות מוחלטת בגלל שהוא נולד במצב של חוסר אונים מוחלט. ובגלל העובדה הביולוגית הזו וההישרדותית הזו, יש מגנט רב עוצמה שהתינוק מייצר וחייב לייצר בקשר עם ההורה שלו. אני אומרת 'אמא' - אמרתי 'אבא', בסדר? אני אומרת 'תינוק' - אני אמרתי 'תינוקת'. אני משתמשת באמא כי בכל זאת התמונה הראשונה שאני רוצה להביא אותנו אליה היא התמונה של התינוק על שדי אימו שמיניקה אותו. התמונה האולטימטיבית הזו בתרבות, כן? הציור הנוצרי מיד עולה לנגד עינינו. מריה, שאגב לא שכבה עם איש בכדי ליצור את התינוק הזה – רק היא והתינוק שלה בעולם. התינוק חייב לייצר באמא רצון לקום בלילה גם אם היא ישנה רק שעתיים כדי להיניק אותו, לייצר בה חוויה שהגורל שלו, לפחות לזמן מה, ובמובן מסוים עד סוף חייה, חשוב לה לפחות כמו הגורל שלה. בשביל לייצר את הדבר הזה אנחנו מכירים את התמונה – וכולנו מכירים אותה גם כי היינו תינוקות וגם כשאנחנו חושבים על הילדים שלנו או על ילדי קרובים שלנו – התמונה האולטימטיבית, האחדותיות האולטימטיבית שבה התינוק לוכד כמו בקרס, את העיניים של האמא – ויש את המבט המשותף הזה ואת הגורל המשותף הזה, וברגע הזה כל העולם נמס מסביב. ומלאני קליין – פסיכואנליטיקאית שהיא ממשיכת דרכו של פרויד, וזו שהמציאה את הטיפול בילדים, אומרת, במאמר נפלא שלה שנקרא "על תחושת הבדידות", שעד סוף החיים שלנו, אנחנו נידונים להתגעגע לגן העדן האחדותי הזה של הינקות. האם היה שם באמת גן עדן? לא. אנחנו יודעים ממחקרים שכבר ברחם יש הרבה הפרעות בגן העדן אם-תינוק, אין באמת אחדות גן-עדנית כזאת בינקות. יש רגעים שלה, יש משכים קטנים שלה. אבל הם מספיקים; ביחד עם הפנטזיות והצורך האנושי שלנו, הם מספיקים להזין חיים שלמים, דורות שלמים, תרבויות שלמות. והברית הראשונה הזאת, מקיימת שתי הבטחות: אחת, שאני מרכז עולמו של ההורה שלי. שתיים, שהקשר שלנו לא תלוי בכך שאני 'מספק את הסחורה'. כשאני עייף ורעב ובוכה ומנדנד – הברית הזאת נשמרת. אז זה קודם כל המקום ההתפתחותי שהפסיכואנליזה תציע שבעקבותיו אנחנו נחזור ונשחר על הפתחים בבגרות ונחפש את המצב הזה, שבו למישהו בעולם הזה הגורל שלנו יהיה חשוב לא פחות מגורלו שלו, ושיהיה שזור בו לגמרי.
זאת הברית שאנחנו חוזרים ומבקשים אותה לעצמנו במהלך החיים. אבל, כמו שמאשה אומרת בצדק גמור – החיים הם לא כאלה ורודים. אנחנו נולדים לקיום לא אידיאלי. לקיום של חלקיות ושל סופיות. של מוות ושל תסכולים. של חוסר אונים ושל אכזבות. ולא מבינים אותנו בלי מילים. אחד הדברים שאנחנו עושים הרבה בטיפולים, זה ללמד אנשים שהם צריכים להגיד מה הם רוצים. "לא מאמי, הוא לא יצליח לדעת מה את רוצה אם את לא תגידי לו...". זאת בשורה מאוד מצערת, כי אנחנו מתגעגעים למצב הזה שהבינו אותנו ללא מילים. אבל זה לא מתאפשר במציאות. המציאות היא לא אידיאלית. המציאות היא חלקית. ובמתח הדיאלקטי הזה – בין המציאות החלקית לבין הפנטזיה הטוטאלית והאידיאלית – אנחנו מקיימים חיים שלמים. אז איך אנחנו פותרים את זה? הפסיכואנליזה אומרת שיש לנו שתי עמדות אפשריות, עמדה אחת אומרת 'אני מסרבת למציאות', עמדה שקליין קוראת לה העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. אני קוראת לה "עמדה של סירוב למציאות"; אני לא רוצה לקבל את תנאי המציאות. כמו שאמרת [למאשה] – אם בן הזוג שלי לא בשליטתי - אני אשתלט עליו. אני אדמיין שאני הכי חזקה ואסלק כל מי שיעמוד בדרכי. אלה בדרך כלל חיים מאוד מסוכסכים או מדוכאים, כי אלה חיים שמסרבים לקיום שכל הזמן חוזר אלינו ומספר לנו שאנחנו לא יכולים לקיים מציאות אידיאלית גם אם אנחנו נורא רוצים. האפשרות השנייה היא - וצריך להתפתח אליה ואנחנו כל הזמן נופלים ממנה וחוזרים אליה – היא האפשרות שקליין קוראת לה "העמדה הדפרסיבית", לא בגלל שזה כרוך בדפרסיה, אבל כן בגלל שזה כרוך באבל. זאת העמדה שאני מכנה "העמדה שמסכינה עם המציאות", שאומרת שאנחנו צריכים לאהוב את תנאי המציאות למרות שהם כרוכים בכאב. על הכאב הזה אנחנו נתאבל, ואנחנו נכיר בו, ואנחנו נכיר אותו לעומקו, ואחרי שנכיר בו ונכיר אותו לעומקו, אנחנו יכולים להתחיל להיות יצירתיים. אנחנו יכולים להתחיל להכיר בחסד במה שכן יש לנו. ואז דווקא דרך החלקיות והזמניות והשבריריות אנחנו מבינים כמה עדינות צריכה להיות בטיפוח של הגינה הקטנה שלנו, של האוצר הקטן שיש לנו, בצניעות, בידיעה שזה חלקי. זאת העמדה השנייה.

עכשיו אני מגיעה בחזרה לזוגיות. כשמגיע בן-זוג, אם אני בעמדה הראשונה, הדבר שקשה לי הוא לא הזוגיות איתו; הדבר שקשה לי הוא הזוגיות שלי עם עצמי. אני מנסה לקיים עם עצמי יחסים בעולם של חלקיות, בעולם לא אידיאלי, ובן הזוג שלי מגיע ואני מצפה ממנו שהוא ימלא את כל החסר בעולם הלא אידיאלי שלי ויהפוך אותו לשלם ומושלם. אבל הוא לא יכול, הוא באמת לא יכול, ואז כל סימן שהוא יביא איתו על בשורות הקיום המכאיבות, המצערות, אני ארצה להדוף, ולשם כך ארצה להדוף אותו. למה אני ארצה להדוף אותו? לא בגלל שהוא לא בסדר אלא בגלל שהוא בבואה למה שעבורי לא בסדר. אם ההזדקנות שלי מפחידה אותי אז הקמטים של בעלי היקר ירתיעו אותי, וכשהוא יתקרב אליי אני ארצה להרחיק אותו, אני לא ארצה אותו לידי כי הבבואה שלו משקפת את הכאב שלי מזה שהחיים לא מושלמים ושגם אני אלך ואזדקן... אגב אני אומרת את זה סתם, זה לצורך ההרצאה, לי באופן אישי זה לא יקרה, אבל לאנשים אחרים זה בטוח יקרהJ

אבל אם אני מכירה באמת הקיומית ואני מכירה בזה שכל המכאובים והקשיים הם חלק מהעסק, אז – ובמובן הזה יש לי ולמאשה העדפות ערכיות שונות וזה בסדר גמור – אז הדבר שאני רוצה להדגיש, המשפט שאני רוצה לתת לכם במתנה, שהוא המתנה לאורה אני חיה, הוא שאהבת אמת מתאפשרת רק עם אהבת האמת. אהבת האמת של הקיום, אהבה של כל מה שהאמת כוללת, למשל, כמו שמאשה אמרה - את זה שבן זוגי לא ברשותי ואני לא שולטת בו, ושיהיו לנו רגעים של עייפות ונחווה שחיקה ויום אחר יום ורגע אחר רגע אנחנו צריכים מחדש לטפח את הגינה הקטנה שלנו. זה לא יקרה מעצמו. ואני לא מחפשת את התשובה בחוץ. יש את הביטוי הזה "אהבה בלי תנאי". זה לא האהוב שצריך להיות בלי תנאי, דווקא יש תנאים שצריך לכבד בקשר, וחשוב לעבוד עליהם כל החיים, יום יום. אבל לא בו מדובר, אלא האהבה עצמה היא שלא אמורה להיות עם תנאים. אני צריכה להסכים לעדור את הגינה שלי באהבה וכשיהיה כואב שם, לדעת שכואב שם ולחפש מה הפך להיות כואב ולחפש לתקן. ולמשימת החיים הזאת אני רוצה שותף. ואם אנחנו נעשה את הדבר הזה ביחד לאורך שנים, יש בזה כוח וחסד עצומים. אני רוצה להזכיר שהגורל הקיומי, על הכאבים שלו, יש בו גם המון יופי, המון השראה, המון אסתטיקה, המון תשוקה, המון יצירה... אבל זה עמל יומיומי ופנימי. זה עמל פנימי ואני רוצה שותף לעמל הפנימי הזה. כשבעלי הציע לי נישואין, הוא נתן לי קופסא קטנה עם סירה קטנה ובה חותרים שני אנשים, והיה כתוב "האם תרצי לחתור איתי כל החיים". אני מאוד התאכזבתי כמובן, כי חשבתי שזו קופסא עם טבעת יהלום. אבל אתם יודעים מה, יאללה, במחשבה שנייה, יאללה בסדר, רעיון טוב, אני רוצה לחתור עם מישהו כל החיים ובשביל לחתור איתו כל החיים אנחנו צריכים להכיר ביחד בכל המבנה הקיומי הזה על כל המגבלות שלו וכל הזמן לחפש ביחד את התשובה.

אז למה בלעדיות? עדיין זה לא מסביר בהכרח למה בלעדיות. אז קודם כל אני מאמינה למאשה שזה בטח צורך משתנה מאדם לאדם. אני יכולה להגיד פה אישית, ואת אמרת בשמי גם, וזה נכון, שבין השאר הפחד מוביל אותי. אני לא מוכנה לסכן את הדבר הזה, אני לא מוכנה לסכן את האוצר הזה. אני רוצה שמי שישב איתי בגיל 30 באתגרים שלי גם יהיה שם בגיל 50 ובגיל 70. ואגב זה לא בהכרח יקרה. גם מאוד מאוד חשוב לי להגיד ולסייג שיהיו מערכות יחסים שיהיה בהן משהו שבגללו צריך ונכון ללכת! וזה חשוב מאוד, החירות הזאת היא הכרחית, היא הכרחית כתנאי לקשר. אני לא בוחרת בבלעדיות כי אני דורשת ונדרשת לה, אלא מתוך אמפתיה לכאב שייגרם לבן זוגי אם אפר אותה, שאני מסיקה מתוך הצורך שלי בביטחון, בעוגן. ואני מדברת על זה שלא נלך מהזוגיות שלנו מהר מדי, שנעשה קודם את כל הסיבוב שאני מציעה לכם לחשוב עליו לפני שאנחנו מוותרים על הזוגיות האחת שלנו. כי יכול להיות שאנחנו הולכים מהר מדי, רצים לחפש, כמו שלמדנו בעולם הצרכני שלנו; לחפש את האושר מעבר לפינה, לחפש אוטו אחר, לחפש בית אחר, לחפש קשר אחר – כי שכחנו שהתשובה לא בחוץ, התשובה היא בפנים, ו'בפנים' זה גם ה'בפנים' של הזוג, ואני את זה לא רוצה לסכן. ונכון, זו בהחלט מוטיבציה שמגבילה אותי! זה לא בעיה להתאהב [פונה למאשה בחיוך] – אני הולכת איתךְ הביתה עכשיו! זו לא בעיה להתאהב, אבל אני לא מוכנה לסכן את הדבר הזה שהוא בשבילי יקר ערך, גם כי אני זקוקה לו בשביל הביטחון הקיומי שלי כמו שאמרת, אבל גם בשביל המסע הזה, בשביל השיט המשותף הזה שיש לו ערך עצום, יש לו מסה קריטית הולכת ומצטברת והולכת ומצטברת. אני חושבת שליהונתן גפן היה פעם מחזה שנקרא "קפריסין" על זוג שמתגרש ואז הגבר אומר: "מה אני אעשה עם כל הידע? רק אני יודע איך היא בדיוק אוהבת את הקפה שלה" וכו'... יש בזה ערך גדול – בידיעה לעומק אחד את השני, בהשקעה המצטברת הזאת. ותגידו לי, אחרת למה בוגדים? ולמה פוליאמוריה? למה לא ללכת פשוט ממושא תשוקה אחד לאחר? זו הרי כל כך הרבה השקעה – גם בגידות, עם כל הסודות והשקרים והמאמצים, וגם פוליאמוריה – ועם הזוגיות לא חשובה, למה צריך את זה? הרי אלה מבנים שבסופו של דבר משמרים את הזוגיות!

אני אגיד לסיום שישבנו פה ביום שישי, בעלמא. בעלמא הרי לומדים, קוראים טקסטים עבריים, ויש לנו קבוצה שיושבת כבר 4 שנים וביום שישי ישבנו עם מלילה הלנר שלימדה אותנו זוהר, היה מרתק. ואז היא הביאה פסוק מישעיהו שכתוב בו "כי תבואו לֵרָאות פני" והחברה' מהזוהר שואלים – למה כתוב לֵרָאות? והם עונים, ה'לֵרָאות' זה המבט ההדדי - זה גם לראות וגם להיראות. זאת אומרת, אני אראה את פני האל והאל יראה את פני. והם מפליגים כדרכם במדרש החופשי שלהם, ואומרים שפני המלך טמירות עבור אלו שיודעים לבקע את קירות החושך, ואני אמרתי בהתרגשות לרות "זה על זוגיות!" הזוגיות שלי היא לא עם האל, הזוגיות שלי היא עם האיש שלי; האפשרות לבקע את קירות החושך של השחיקה, קירות החושך בתקופות שהתשוקה יורדת... ונכון, אני יכולה לבקע אותם בזה שאני אלך למקום אחר. אני חושבת שבדרך כלל התקופה בה החוזה הזה של הפוליאמוריה נוצר... ו[למאשה] אני מאוד אשמח אם תספרי על זה יותר אחר כך... שהחוזה הזה בדרך כלל מוביל לתקופת העצמה דווקא בתוך הזוג, אבל אני לא סומכת על זה שאחר כך בתקופה פחות טובה שלי, בתקופה של חולשה שלי, כשיהיה בינינו ריב, קושי – שהחוזה הזה עדיין יחזיק. אבל אם אני עם האיש שלי אנסה לבקע את קירות החושך של היום יום ונחפש מחדש בתשוקה, כמו בזוהר, קוראים אותו פסוק שוב ושוב, לא מחפשים פסוק חדש, שוב ושוב מוצאים בפסוק הזה עוד דברים חדשים ועוד דברים חדשים, אז נכון, הרבה ימים יהיו מכוסים בקירות החושך, אבל בכל פעם שאנחנו נצלח אותם משהו במסע הזה ובשיט הזה יהפוך עם עומק וחסד גדולים יותר. זאת ההצעה שלי לסדר היום, בינתיים.

 



תגובות



כתבו אלינו
: