|
פוליאמוריה מול מונוגמיהמחלוקות בעלמא מפגיש בכל פעם שני אינטלקטואלים ישראלים בולטים, שיציגו עמדות מנוגדות לשאלה העומדת על סדר היום הישראלי. פוליאמוריה מול מונוגמיה ד"ר מאשה הלוי מול ד"ר מירב רוט
טיעוני הפתיחה במחלוקת בעלמא פוליאמוריה מול מונוגמיה שהתקיימה בבית עלמא ביום 30.07.19 ד"ר מאשה הלוי – אקטיביסטית בנושא פוליאמוריה, מאמנת ומגשרת אנשים שבוחרים לחיות כך. פתיח – 15 דקות
אני לכאורה נושאת את דגל הפוליאמוריה אבל אני חושבת שזה רחוק מלהיות מדויק. למעשה אני נושאת את הדגל של חופש ושל אוטונומיה. ואלו שני צרכים, שאני מרגישה שמערכות יחסים דורכות עליהם ודורסות אותם ברגל גסה. ואני חושבת שזה גם חלק מהותי מהסיבה שמערכות יחסים נכשלות. כמובן זה לא הדבר היחיד שמעיב על מערכות היחסים. אפשר לדבר על תקשורת שלוקה בחסר, ועל מיניות, ועל דפוסים...יש הרבה דברים לתקן בתוך מערכות יחסים, אבל אחד המהותיים הוא המחסור בחווית חופש.
אמנם גם במונוגמיה סבירה זה ברור שהבן הזוג שלנו לא אמור לספק לנו את כל הצרכים ומונוגמיה כזו מאפשרת לאנשים "לייצא" להרבה מאוד צרכים, ולא מחייבת לשים את כל הצרכים על בן הזוג. אם בן הזוג שלי הוא לא אינטלקטואל גדול ונורא מעניין אותי להיות בחברת אינטלקטואלים אני יכולה ללכת ללמוד באוניברסיטה, אם הוא לא מת על תיאטרון ואני כן אני יכולה למצוא חברה ללכת איתה לתיאטרון, אם הוא לא דברן גדול אני יכולה למצוא לי איזה חברה/חבר שאפשר לדבר איתם על עניינים. בדרך כלל זה בסדר, מונוגמיה "מאשרת" את זה. אבל בשני מקומות מונוגמיה סוגרת אותנו ואומרת לנו "אסור" – אינטימיות רגשית עם אנשים אחרים ומיניות עם אנשים אחרים. ולשם מתנקז גם הצורך שלנו בחופש ואוטונומיה. כי פתאום במקומות הללו אסור לנו להיות מי שאנחנו לא מבחינת הרגש ולא מבחינת מילוי הצרכים. אין שם מקום לקשב עצמי ומה נכון או לא נכון לנו. זה פשוט אסור. נקודה.
במערכות יחסים לא מונוגמיות בהסכמה אנחנו עושים בחירה אתית לא פשוטה בכלל לאפשר את אותו הדבר לבני הזוג שלנו. לאפשר רק לעצמנו זו באמת לא בעיה. הרי כשזו רק אני, אז אני פוגשת עוד בן אדם, יש שם משיכה, תשוקה, יש שם אולי התאהבות, יש פרפרים, יש חופש, אוטונומיה, אני מגלה את עצמי בכל מיני דרכים - מהמם. אני כל הזמן בשליטה אני יודעת מה קורה. אבל מה קורה כשבן הזוג שלי הולך? הפוך לגמרי. אין לי שליטה, אין לי ביטחון, אני לא יודעת מה קורה שם, אין לי וודאות, הכל יכול לקרות, הראש שלי בונה סרטים מפחידים על איך הוא תכף עוזב אותי, איך היא מהממת בסקס או בתחומים בהם אני מרגישה פחות מוצלחת, יש קנאה, יש לחיצה על הכפתור של "אני לא מספיקה"...זה סופר מפחיד.
זאת תפיסת העולם שלי. אז האם זה בא עם פוליאמוריה? פוליאמוריה זה נכון לי כי אני מתאהבת בעוד אנשים במקביל. אבל למישהו אחר יתאים רק סקס עם אנשים אחרים, כי זה מה שעובד לו כי זה מה שהוא צריך. הוא לא צריך עוד אהבה בחיים שלו. ומישהו אחר ירצה לעשות סקס עם בת הזוג שלו עם עוד אנשים כי זה מדליק אותו לראות אותה עם אנשים אחרים או כי זה מדליק אותו שהם עושים את זה ביחד. ומישהו אחר טוב לו עם שקט של המונוגמיה, ובריכוז האנרגיות. מדהים.
אני לא בעד עולם פוליאמורי ואני לא בעד עולם מונוגמי. אני בעד עולם שיש לנו אפשרויות בחירה. והלוואי שיהיה אפשר לעשות את הבחירות האלה מתוך מקום של חופש אמיתי. בשביל להיות בחופש הזה באמת צריך לעשות המון עבודה עצמית והמון עבודה זוגית, או יותר מעבודה זוגית (אם אתם ביותר ממערכת אחת). בסופו של דבר לפתוח את המערכת או לבחור ביחסים לא מונוגמיים בהסכמה זה לבחור לעבוד על השדים הכי גדולים ופנימיים שלנו. אני לא מוכרת איזה חלום ורוד של פוליאמוריה. לפתוח מערכת יחסים זה לעמוד מול הפחדים הכי הכי גדולים שלכם ומול החולשות הכי גדולות שלכם. אבל אם אתם יכולים להם. וואו. איזו עוצמה זאת. ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית, ראש החוג לפסיכותרפיה באונ' תל אביב. מחברת "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות", כרמל, 2017. פתיח – 15 דקות עלתה מייד אחרי מאשה הלוי
"השתכנעתי.
מה זה 'מונוגמיה'? זוגיות בלעדית שהבלעדיות בה היא גם על המיניות וגם על האינטימיות הרגשית. מעבר למיתוס של אריסטופנס שהוזכר קודם, ההתפתחות המוקדמת שלנו מובילה לכמיהה האנושית למונוגמיה. אסביר: הגור האנושי שונה מהרבה מאוד חיות בדבר אחר מהדבר שהעסיק אותך [למאשה], וזה שהוא נולד למצב של תלות מוחלטת. הגור האנושי לא יכול ללכת, הוא לא יכול להגיע לפטמות של האמא ולינוק. אם האמא לא תאכיל אותו ותכסה אותו אם יהיה לו קר, הוא ימות. התלות שלו היא תלות מוחלטת בגלל שהוא נולד במצב של חוסר אונים מוחלט. ובגלל העובדה הביולוגית הזו וההישרדותית הזו, יש מגנט רב עוצמה שהתינוק מייצר וחייב לייצר בקשר עם ההורה שלו. אני אומרת 'אמא' - אמרתי 'אבא', בסדר? אני אומרת 'תינוק' - אני אמרתי 'תינוקת'. אני משתמשת באמא כי בכל זאת התמונה הראשונה שאני רוצה להביא אותנו אליה היא התמונה של התינוק על שדי אימו שמיניקה אותו. התמונה האולטימטיבית הזו בתרבות, כן? הציור הנוצרי מיד עולה לנגד עינינו. מריה, שאגב לא שכבה עם איש בכדי ליצור את התינוק הזה – רק היא והתינוק שלה בעולם. התינוק חייב לייצר באמא רצון לקום בלילה גם אם היא ישנה רק שעתיים כדי להיניק אותו, לייצר בה חוויה שהגורל שלו, לפחות לזמן מה, ובמובן מסוים עד סוף חייה, חשוב לה לפחות כמו הגורל שלה. בשביל לייצר את הדבר הזה אנחנו מכירים את התמונה – וכולנו מכירים אותה גם כי היינו תינוקות וגם כשאנחנו חושבים על הילדים שלנו או על ילדי קרובים שלנו – התמונה האולטימטיבית, האחדותיות האולטימטיבית שבה התינוק לוכד כמו בקרס, את העיניים של האמא – ויש את המבט המשותף הזה ואת הגורל המשותף הזה, וברגע הזה כל העולם נמס מסביב. ומלאני קליין – פסיכואנליטיקאית שהיא ממשיכת דרכו של פרויד, וזו שהמציאה את הטיפול בילדים, אומרת, במאמר נפלא שלה שנקרא "על תחושת הבדידות", שעד סוף החיים שלנו, אנחנו נידונים להתגעגע לגן העדן האחדותי הזה של הינקות. האם היה שם באמת גן עדן? לא. אנחנו יודעים ממחקרים שכבר ברחם יש הרבה הפרעות בגן העדן אם-תינוק, אין באמת אחדות גן-עדנית כזאת בינקות. יש רגעים שלה, יש משכים קטנים שלה. אבל הם מספיקים; ביחד עם הפנטזיות והצורך האנושי שלנו, הם מספיקים להזין חיים שלמים, דורות שלמים, תרבויות שלמות. והברית הראשונה הזאת, מקיימת שתי הבטחות: אחת, שאני מרכז עולמו של ההורה שלי. שתיים, שהקשר שלנו לא תלוי בכך שאני 'מספק את הסחורה'. כשאני עייף ורעב ובוכה ומנדנד – הברית הזאת נשמרת. אז זה קודם כל המקום ההתפתחותי שהפסיכואנליזה תציע שבעקבותיו אנחנו נחזור ונשחר על הפתחים בבגרות ונחפש את המצב הזה, שבו למישהו בעולם הזה הגורל שלנו יהיה חשוב לא פחות מגורלו שלו, ושיהיה שזור בו לגמרי. עכשיו אני מגיעה בחזרה לזוגיות. כשמגיע בן-זוג, אם אני בעמדה הראשונה, הדבר שקשה לי הוא לא הזוגיות איתו; הדבר שקשה לי הוא הזוגיות שלי עם עצמי. אני מנסה לקיים עם עצמי יחסים בעולם של חלקיות, בעולם לא אידיאלי, ובן הזוג שלי מגיע ואני מצפה ממנו שהוא ימלא את כל החסר בעולם הלא אידיאלי שלי ויהפוך אותו לשלם ומושלם. אבל הוא לא יכול, הוא באמת לא יכול, ואז כל סימן שהוא יביא איתו על בשורות הקיום המכאיבות, המצערות, אני ארצה להדוף, ולשם כך ארצה להדוף אותו. למה אני ארצה להדוף אותו? לא בגלל שהוא לא בסדר אלא בגלל שהוא בבואה למה שעבורי לא בסדר. אם ההזדקנות שלי מפחידה אותי אז הקמטים של בעלי היקר ירתיעו אותי, וכשהוא יתקרב אליי אני ארצה להרחיק אותו, אני לא ארצה אותו לידי כי הבבואה שלו משקפת את הכאב שלי מזה שהחיים לא מושלמים ושגם אני אלך ואזדקן... אגב אני אומרת את זה סתם, זה לצורך ההרצאה, לי באופן אישי זה לא יקרה, אבל לאנשים אחרים זה בטוח יקרהJ אבל אם אני מכירה באמת הקיומית ואני מכירה בזה שכל המכאובים והקשיים הם חלק מהעסק, אז – ובמובן הזה יש לי ולמאשה העדפות ערכיות שונות וזה בסדר גמור – אז הדבר שאני רוצה להדגיש, המשפט שאני רוצה לתת לכם במתנה, שהוא המתנה לאורה אני חיה, הוא שאהבת אמת מתאפשרת רק עם אהבת האמת. אהבת האמת של הקיום, אהבה של כל מה שהאמת כוללת, למשל, כמו שמאשה אמרה - את זה שבן זוגי לא ברשותי ואני לא שולטת בו, ושיהיו לנו רגעים של עייפות ונחווה שחיקה ויום אחר יום ורגע אחר רגע אנחנו צריכים מחדש לטפח את הגינה הקטנה שלנו. זה לא יקרה מעצמו. ואני לא מחפשת את התשובה בחוץ. יש את הביטוי הזה "אהבה בלי תנאי". זה לא האהוב שצריך להיות בלי תנאי, דווקא יש תנאים שצריך לכבד בקשר, וחשוב לעבוד עליהם כל החיים, יום יום. אבל לא בו מדובר, אלא האהבה עצמה היא שלא אמורה להיות עם תנאים. אני צריכה להסכים לעדור את הגינה שלי באהבה וכשיהיה כואב שם, לדעת שכואב שם ולחפש מה הפך להיות כואב ולחפש לתקן. ולמשימת החיים הזאת אני רוצה שותף. ואם אנחנו נעשה את הדבר הזה ביחד לאורך שנים, יש בזה כוח וחסד עצומים. אני רוצה להזכיר שהגורל הקיומי, על הכאבים שלו, יש בו גם המון יופי, המון השראה, המון אסתטיקה, המון תשוקה, המון יצירה... אבל זה עמל יומיומי ופנימי. זה עמל פנימי ואני רוצה שותף לעמל הפנימי הזה. כשבעלי הציע לי נישואין, הוא נתן לי קופסא קטנה עם סירה קטנה ובה חותרים שני אנשים, והיה כתוב "האם תרצי לחתור איתי כל החיים". אני מאוד התאכזבתי כמובן, כי חשבתי שזו קופסא עם טבעת יהלום. אבל אתם יודעים מה, יאללה, במחשבה שנייה, יאללה בסדר, רעיון טוב, אני רוצה לחתור עם מישהו כל החיים ובשביל לחתור איתו כל החיים אנחנו צריכים להכיר ביחד בכל המבנה הקיומי הזה על כל המגבלות שלו וכל הזמן לחפש ביחד את התשובה. אז למה בלעדיות? עדיין זה לא מסביר בהכרח למה בלעדיות. אז קודם כל אני מאמינה למאשה שזה בטח צורך משתנה מאדם לאדם. אני יכולה להגיד פה אישית, ואת אמרת בשמי גם, וזה נכון, שבין השאר הפחד מוביל אותי. אני לא מוכנה לסכן את הדבר הזה, אני לא מוכנה לסכן את האוצר הזה. אני רוצה שמי שישב איתי בגיל 30 באתגרים שלי גם יהיה שם בגיל 50 ובגיל 70. ואגב זה לא בהכרח יקרה. גם מאוד מאוד חשוב לי להגיד ולסייג שיהיו מערכות יחסים שיהיה בהן משהו שבגללו צריך ונכון ללכת! וזה חשוב מאוד, החירות הזאת היא הכרחית, היא הכרחית כתנאי לקשר. אני לא בוחרת בבלעדיות כי אני דורשת ונדרשת לה, אלא מתוך אמפתיה לכאב שייגרם לבן זוגי אם אפר אותה, שאני מסיקה מתוך הצורך שלי בביטחון, בעוגן. ואני מדברת על זה שלא נלך מהזוגיות שלנו מהר מדי, שנעשה קודם את כל הסיבוב שאני מציעה לכם לחשוב עליו לפני שאנחנו מוותרים על הזוגיות האחת שלנו. כי יכול להיות שאנחנו הולכים מהר מדי, רצים לחפש, כמו שלמדנו בעולם הצרכני שלנו; לחפש את האושר מעבר לפינה, לחפש אוטו אחר, לחפש בית אחר, לחפש קשר אחר – כי שכחנו שהתשובה לא בחוץ, התשובה היא בפנים, ו'בפנים' זה גם ה'בפנים' של הזוג, ואני את זה לא רוצה לסכן. ונכון, זו בהחלט מוטיבציה שמגבילה אותי! זה לא בעיה להתאהב [פונה למאשה בחיוך] – אני הולכת איתךְ הביתה עכשיו! זו לא בעיה להתאהב, אבל אני לא מוכנה לסכן את הדבר הזה שהוא בשבילי יקר ערך, גם כי אני זקוקה לו בשביל הביטחון הקיומי שלי כמו שאמרת, אבל גם בשביל המסע הזה, בשביל השיט המשותף הזה שיש לו ערך עצום, יש לו מסה קריטית הולכת ומצטברת והולכת ומצטברת. אני חושבת שליהונתן גפן היה פעם מחזה שנקרא "קפריסין" על זוג שמתגרש ואז הגבר אומר: "מה אני אעשה עם כל הידע? רק אני יודע איך היא בדיוק אוהבת את הקפה שלה" וכו'... יש בזה ערך גדול – בידיעה לעומק אחד את השני, בהשקעה המצטברת הזאת. ותגידו לי, אחרת למה בוגדים? ולמה פוליאמוריה? למה לא ללכת פשוט ממושא תשוקה אחד לאחר? זו הרי כל כך הרבה השקעה – גם בגידות, עם כל הסודות והשקרים והמאמצים, וגם פוליאמוריה – ועם הזוגיות לא חשובה, למה צריך את זה? הרי אלה מבנים שבסופו של דבר משמרים את הזוגיות! אני אגיד לסיום שישבנו פה ביום שישי, בעלמא. בעלמא הרי לומדים, קוראים טקסטים עבריים, ויש לנו קבוצה שיושבת כבר 4 שנים וביום שישי ישבנו עם מלילה הלנר שלימדה אותנו זוהר, היה מרתק. ואז היא הביאה פסוק מישעיהו שכתוב בו "כי תבואו לֵרָאות פני" והחברה' מהזוהר שואלים – למה כתוב לֵרָאות? והם עונים, ה'לֵרָאות' זה המבט ההדדי - זה גם לראות וגם להיראות. זאת אומרת, אני אראה את פני האל והאל יראה את פני. והם מפליגים כדרכם במדרש החופשי שלהם, ואומרים שפני המלך טמירות עבור אלו שיודעים לבקע את קירות החושך, ואני אמרתי בהתרגשות לרות "זה על זוגיות!" הזוגיות שלי היא לא עם האל, הזוגיות שלי היא עם האיש שלי; האפשרות לבקע את קירות החושך של השחיקה, קירות החושך בתקופות שהתשוקה יורדת... ונכון, אני יכולה לבקע אותם בזה שאני אלך למקום אחר. אני חושבת שבדרך כלל התקופה בה החוזה הזה של הפוליאמוריה נוצר... ו[למאשה] אני מאוד אשמח אם תספרי על זה יותר אחר כך... שהחוזה הזה בדרך כלל מוביל לתקופת העצמה דווקא בתוך הזוג, אבל אני לא סומכת על זה שאחר כך בתקופה פחות טובה שלי, בתקופה של חולשה שלי, כשיהיה בינינו ריב, קושי – שהחוזה הזה עדיין יחזיק. אבל אם אני עם האיש שלי אנסה לבקע את קירות החושך של היום יום ונחפש מחדש בתשוקה, כמו בזוהר, קוראים אותו פסוק שוב ושוב, לא מחפשים פסוק חדש, שוב ושוב מוצאים בפסוק הזה עוד דברים חדשים ועוד דברים חדשים, אז נכון, הרבה ימים יהיו מכוסים בקירות החושך, אבל בכל פעם שאנחנו נצלח אותם משהו במסע הזה ובשיט הזה יהפוך עם עומק וחסד גדולים יותר. זאת ההצעה שלי לסדר היום, בינתיים. תגובות |
כתבו אלינו
|
