|
על ספרות ופוליטיקת הזהויותמחלוקות בעלמא מפגיש בכל פעם שני אינטלקטואלים ישראלים בולטים, שיציגו עמדות מנוגדות לשאלה העומדת על סדר היום הישראלי.
על ספרות ופוליטיקת הזהויות בני ציפר מול עודד כרמלי לצפייה במחלוקת: https://youtu.be/tp5_oyOlYFg תמלול טיעון הפתיחה של מר בני ציפר: קודם אני אקרא משהו חדש טרי ממכבש הדפוס מכתב העת שעורך עודד כרמלי שבו אני מופיע כבר בהתחלה. כמובן בצורה, כאילו שלילית, אז תתכוננו... "עם נפילת משטר נתניהו – תפילת יזכור" מאת עודד כרמלי: "ונזכור את כולם את ארז ביטון, חבר מפלגת העבודה שהחרים את עצמו לטובת פרס ישראל את רועי חסן, שקיבל את פרס שרת התרבות והילל וקילס ושיבח את מירי רגב את סמי שלום שיטרית...אני לא קורא הכל את אופיר טובול, את שלומי חתוכה וכמובן את בני ציפר שרק לאחרונה פירסם מסה על שירת שמואל בן ארצי, אביה של שרה נתניהו ועוד קיווה להתמנות בכך לשגריר ישראל בפאריס. נזכור את כולם."
בדרך כלל אומרים שכשמפרסמים מודעות אבל על אנשים חיים, אז זה סימן לאריכות ימים. אז זה סימן שממשלת נתניהו תאריך ימים לפי דעתי, לפחות עפ"י התיאוריה הזאת (עוד 8 שנים) אבל אני לצערי לא קיבלתי משרה בפאריס, למרות שניסיתי... ומה הדבר שאי אפשר להתעלם ממנו? זה בדיוק אותו צדק שצריך להיעשות. כלומר ברגע שיש במה מסויימת והבמה הזאת משדרת סוג כזה של קור ואליטיזם ואומרת שיש סיכוי רק לאיכותי ביותר, זה מונע למשל מנשים לשלוח דברים לפירסום כי הן רואות שנשים לא מפרסמות.. אז גם אם תהיה משוררת גאונית אישה, היא לא תוכל להתבטא. היא לא תוכל להגיע לידי ביטוי בשום במה, זאת אומרת אולי בבמות אחרות, אבל בבמה כלכך מרכזית היא לא תוכל להתבטא וזה לא פייר. וברגע שאני אפרסם, אני אתחיל לפרסם דברים שאני לא שלם איתם, אני אעצום קצת את העיניים ואני אפרסם דברים.. בגלל שהיא אישה, בגלל שהוא מזרחי.. זה נותן איזשהוא פתח לנשים אחרות או למזרחיים אחרים או למיעוטים אחרים לבוא. אולי יותר טובים מהם שיפרסמו וזה יהיה יותר טוב. לתת צ'אנס לאנשים האלה שאין להם מקום לפרסם. זה הכל. אני חושב שזאת הייתה הכוונה שלי שעברתי, בצורה אפשר להגיד דרסטית, לתמוך בפוליטיקת הזהויות. וכמובן זה התלבש יחד עם איזהוא דבר שאני לא בחרתי שיקרה, הוא קרה לי, וקיבלתי אותו בזרועות פתוחות וזה היה הערס פואטיקה. ערס פואטיקה, זה לא שבאתי ותיכננתי את הדברים, לא ידעתי שיש כזה דבר שנקרא " קפה גיברלטר" או איך שלא קראו לזה..אותם משוררים שישבו וקראו שירים אחד לשני. יום אחד קיבלתי שיר של אדם שלא הכרתי קודם שנקרא רועי חסן שנקרא "מדינת אשכנז". זה היה "וואו", לא "וואו" במובן של האיכות, לא במובן של האיכות, במובן של "וואו" מבחינה ציבורית. היה לזה כוח, אפילו הייתי אומר את המילה הגסה מבחינה עיתונאית. ידעתי שהשיר הזה יעשה רעש. ואז פירסמתי אותו בניגוד למנהג הרגיל שלי לפרסם את השירים בצד שמאל של הגליון בעמוד הראשון, פרסמתי אותו בצד ימין, זאת אומרת לתת לזה עוד יותר הבלטה, להפוך את זה למעין מאמר ראשי. ואכן זה עשה את האפקט שלו, זה זיעזע ונעו אמות הסיפים כמו שאומרים. ושבועיים אחרכך קיבלתי שיר של אדם שלא הכרתי ולא ידעתי בכלל שהם מאותה חבורה שנקרא שלומי חתוכה, שיר שנקרא "מכתב לנער מהפריפריה" שבו הוא קורא לנערים מזרחיים לא להתגייס כי לא עשו עבורם כלום. שיר שהוא מניפסטי לחלוטין, פוליטי לחלוטין ושאילו הייתי בוחן אותו מבחינת האיכות, אז באמת ראיתי דברים יותר טובים, אבל זה היה דבר בעיתו. בעיתו במובן הזה שכעיתונאי זה היה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. זה כמו משהוא שנופל לך לידיים, סקופ שנופל לך לידיים. כמו נגיד הדלפות מתיקי נתניהו. כעיתונאי נופל ליידך הדבר, גם עם זה לא תקין לעשות את זה, אתה עיתונאי, אתה צריך לעשות את זה, אתה צריך לפרסם את זה פשוט למען. כי זה קיים, זה קיים בשטח. עכשיו, אני חושב שעצם הפרסום גרם לזעזוע לא רק מבחינה זו שהקהל שקורא "הארץ", מה שקוראים "השבט הלבן" פתאום הזדעזע שמישהוא אמר פתאום לשרוף את הספרים של נתן זך באותו שיר מפורסם "מדינת אשכנז". אלה שגם בתוך הקבוצה הזאת של ערס פואטיקה משהוא הזדעזע מהבחינה הזאת שנוצרה שם מריבה בתוך הקבוצה בין אלו שטענו שלפרסם בעיתון כמו "הארץ" שזה עיתון אשכנזי, לבן, שמבן וכל זה... זו בגידה בעצם האטוס של ערס פואטיקה ואסור היה לעשות את זה. ואז נוצר פער גדול, ריב גדול בין רועי חסן ושלומי חתוכה שפירסמו בהארץ לבין עדי קיסר ותהילה חכימי שהן היו נגד הדבר הזה אם כי יכלו גם לשלוח. לא מבין למה הן לא שלחו. אבל בסדר.. נוצר הפער הזה, אז עצם הבמה שנתתי להם ושוב אני אומר, אני איכשהוא עצמתי את העיניים לאיכות הטהורה, כי זו לא שירה במובן שאני חושב שזו השירה הכי טובה בעולם. זה משהוא שהוא טוב לזמנו. עצמתי את העיניים כדי לתת קול למישהוא שלא היה לו קול. כלומר היה לו קול אך לא היה לו קול מרכזי ואני חושב שזה בדיוק הדבר שצריך להיעשות. אני אתן עוד דוגמא עוד קודם לכן, וזה הסיפור של רונית מטלון שהיה הרבה יותר מסובך מזה. רונית מטלון, אני תמיד חשבתי שהיא לא סופרת "וואו", ככה אני חושב. היא לא סופרת גדולה. זאת אומרת היא כן טובה באמירות שלה ובמקום שהיא תפסה בציבוריות. עצם זה שהיא אישה, מזרחית או לבנטינית שעשתה את מה שהיא עשתה. כשקוראים, אני, מבחינת האיכות של הכתיבה שלה לפי הטעם שלי, אני לא מתלהב ממנה. אף פעם לא התלהבתי וגם עכשיו אני לא מתלהב. גם בספר האחרון שיצא "שלג" מהעיזבון שלה לא מתלהב מהסגנון ולא אוהב את זה. אבל מה לעשות זהו, מה שיש בה, הכח שבה הוא במקום שהיא תפסה בתוך הציבוריות הספרותית או בתוך עולם הספרות, זה הדבר החזק שקרה. וזה לא משנה האיכות. זה לא פייר. המילה היא לא פייר. לא פייר לא לתת לקולות האלה להישמע. תמלול טיעון הפתיחה של מר עודד כרמלי: בני ציפר טוען שהוא פרסם טקסטים בינוניים בידיעה גמורה שהם בינוניים, לשם אפליה מתקנת. נתעלם רגע מההתנשאות המובנית כאן – כי מן הסתם הוא לא הודיע למשוררים שפרסם ששירתם בינונית בעיניו, הם לא ידעו שפרסומם במוסף היה בחסד ולא בזכות – ונשאל את עצמנו מה בכלל הופך משורר מזרחי למשורר מזרחי, מה הופך שיר לשיר להט"בי, מה הופך שיר לשיר נשי וכו' וכו'. אני אתמקד כאן בשירה מזרחית, כי בתחום הזה ציפר עשה את מרבית הנזק, אבל הדברים יפים לכל סוג של שירה זהותנית. ובכן, מיהו משורר מזרחי? יואב עזרא הוא משורר ממוצא מזרחי, אבל הוא לא משורר מזרחי. שגיא אלנקוה הוא משורר ממוצא מזרחי אבל הוא לא משורר מזרחי. אפרת מישורי לא משוררת מזרחית. יהודה ויזן לא משורר מזרחי. שמעון אדף לא משורר מזרחי. כן, כל אלה משוררים ו-מזרחים, אבל לא משוררים מזרחים – פשוט כי הם משוררים מעולים אוניברסלית. אותם בני לא מפרסם במוסף. להם לא מגיעה אפליה מתקנת, פשוט כי הם לא זקוקים לה. התואר המפוקפק "משורר מזרחי" שמור אם כן למשוררים בינוניים. במסעדה טובה המלצר לא צריך להסתובב עם הלוגו על הכובע, כי יש אוכל טוב למכור. משורר זהותני הוא משורר שאין לו מה למכור אלא את עצמו. לכן הוא זקוק ללוגו הזה, למיתוג הזה. אגב, אותו הדבר קורה גם בתחומים אחרים. מוזיקאים מזרחים יוצאים מן הכלל כמו אביב גדג' או אביתר בנאי לא נכללים בהגדרה של "מוזיקה מזרחית". המושג מוזיקה מזרחית שמור רק לאותו פופ בינוני שחורז "שמיים" עם "עיניים". ככה הפופ הבינוני בשירה נקרא "ערס פואטיקה" – קבוצת משוררים שהתפרסמה מעל דפי "תרבות וספרות" וגם היא חורזת "שמיים עם עיניים". ובעצם, זה לא מדויק. אני עושה פה עוול למוזיקה המזרחית. הרי מוזיקה מזרחית היא אכן מזרחית, כלומר ואריאציה על פופ ערבי. ערס פואטיקה זה אפילו לא פופ ערבי, זה פופ מערבי לחלוטין. הלוואי שרועי חסן, עדי קיסר או שלומי חתוכה היו מושפעים מצורות שיריות קלאסיות או מודרניות ממדינות ערב, אפילו משירת תור הזהב בספרד, ומתיכים אותן לעברית מודרנית. זה היה יכול להיות מרתק. אבל לא. אותם "משוררים מזרחים" כותבים כמו כולם: שירה אישית-וידויית בסגנון שנות ה-50, מבית מדרשם של נתן זך (זייטלבך) ויהודה עמיחי (פפויפר). לפני כמה שנים פורסם ריאיון עם "משורר מזרחי" כזה. "אני יכול להבין את עצמי רק בערבית", הכריז המשורר המזרחי. "אתה דובר ערבית?" שאלה המראיינת. "לא", ענה המשורר. כן – המשורר המזרחי יכול להבין את עצמו רק דרך שורשים מדומיינים שאין לו כל נגיעה אליהם, כמו שסושייה בתל אביב יכולה להבין את עצמה רק דרך יפן: לצרכי תדמית בלבד. טוב, אז סיכמנו שאין שום דבר מזרחי במשורר המזרחי או בשירה המזרחית, רק דבר-מה בינוני. עכשיו אנחנו מגיעים לשאלת השאלות שעומדת בבסיס הדיון הזה: מי קובע מה בינוני ומה טוב, מה חשוב ומה לא? והתשובה: אני קובע. גם בני אמור לקבוע, כי זה תפקידו של העורך. וכן, גם אתם יכולים לקבוע. מנסים למכור לנו שלספרות אין לא אתיקה ולא אסתטיקה, לא יופי ולא חוכמה, שאין בכלל ספרות, שהכול טקסט, שהכול פוליטי, כך ששום דבר לא שפיט – ורק המכירות מדידות, רק הלייקים והקליקים מדד אובייקטיבי בעולם סובייקטיבי. כל אלה הבלים מנובלים, שנועדו לצבוע את ההזניה, את המעילה בתפקיד בצבעים מוסריים ונאורים. האמת היא שרק טקסט הוא טקסט. וכוחו של הטקסט לא נקבע לפי המכירות. לא הקליקים ישמשו שופטים. הנפש, השכל, הלב, העין, האוזן, הם חבר המושבעים, הם המדדים האובייקטיביים באמנות – והם מבחינים ללא קושי בין פלקט פוליטי לשיר אמת. הנה, אני אוכיח לכם. אני רוצה שנשחק משחק קטן. אני אקריא לכם שיר שפורסם במוסף של "תרבות וספרות" ושיר מספר מחזור של בית הספר היסודי "רקפת" בכרמיאל. הנה ההתחלה של השיר "מדינת אשכנז" של רועי חסן: במדינת אשכנז השקד פורח במדינת אשכנז מצפים לאורח לא לשותף רוחצים ידיים בסבון וגם אז נוגעים מרחוק לא תוקעים כף זה היה משורר חתן פרס ברנשטיין ומרצה באוניברסיטת תל אביב. והנה קורל, תלמידת כיתה ו' מכרמיאל: קורל ילדה מאוד אהובה, יודעת להיות חברה טובה. בלימודים משקיעה תמיד, ואתם תשמעו עליה בעתיד! על בית"ר ירושלים היא "שרופה" קורל ילדה פשוט אלופה! שני השירים ילדותיים, אבל לקורל מותר כי היא ילדה בכיתה ו'. מה התירוץ של חסן? מה התירוץ של בני? בני ידע מן הסתם שחסן משורר ילדותי, חירש למוזיקה, קלישאתי וצפוי עד הסוף. והנה, כמה חודשים לפני שבני נתן לו במה – רועי חסן שלח לי שירים לפרסום. אני לא פרסמתי אותם כי הם היו בינוניים ובנאליים. גם בני ידע שהשיר "מדינת אשכנז" הוא שיר בינוני ובנאלי, אבל בני רצה את הקליקים. כי כשחסן כותב שהוא שורף את כתבי נתן זך, המשורר היחיד שהשפיע עליו ככל הנראה, זה קליקים. מזרחים-אשכנזים זה קליקים. נשים-גברים זה קליקים. וסת זה קליקים. טראומה זה קליקים. שירה זה לא קליקים. שירה לא מוכרים. וזאת, חברים, האמת המרה: פוליטיקה של זהויות היא שם קוד ציני לרידוד, מסחור, פוליטיזציה ופלקטיזציה של התרבות שלנו. וזאת אולי הטרגדיה הגדולה מכולן, שכן בניגוד למוספי ספרות אחרים, ציפר לא צריך את הקליקים. אין שער אחד של גלריה בלי עירום חלקי, כי עירום חלקי מוכר. את תרבות וספרות לא צריך למכור. בני בוחר למכור אותו בשביל הכיף, בשביל האקשן ותשומת הלב. פעם, בימי יורם ברונובסקי ובנימין תמוז, "תרבות וספרות" היה המוסף הספרותי היוקרתי בשפה העברית. היום הוא לא רלוונטי. אף משורר גדול לא צמח מעל דפי המוסף הזה ב-20 השנים האחרונות. אני, למשל, לא קורא את "תרבות וספרות". לא כאקט הצהרתי. המוסף פשוט לא מעניין אותי, וליתר דיוק – הוא לא רלוונטי לתחומים שמעניינים אותי: תרבות וספרות. אם חשקה נפשי בקצת שיסוע עדתי, אז וואלה – בנימין נתניהו, מירי רגב ואריה דרעי יודעים את העבודה יותר טוב מרועי חסן, עדי קיסר ושלומי חתוכה. ובעצם, הם אלה שמכתיבים על מה כותבים היום בשירה העברית. לא חסן וחתוכה – ביבי ומירי. הרי לפני עשר שנים לא היה ספר שירה בלי ילד פלסטיני במחסום. ילד פלסטיני במחסום היה תנאי סף לקבלת פרס או לפרסום במוסף של בני. בעשור האחרון נעלם הילד הפלסטיני במחסום והוחלף בסבתא עזיזה במטבח. לא כי נגמר הכיבוש. חלילה. הרי כל השירים היפים ההם לא חילצו ילד פלסטיני אחד. פשוט כי התחלף השלטון. ולא היה דבר שהשלטון החדש רצה פחות מאשר שירים על הכיבוש, ולא היה דבר שהשלטון החדש רצה יותר מאשר שירים המשמיצים את השלטון הישן. כל משורר שעקץ את ה"שמאלבן", וקינח באיזו "הגמוניה", מצא עצמו חיש מהר מעל דפי "תרבות וספרות" ועל במת הפרס, לוחץ את ידה של תא"ל (במיל') הסודנים-הם-סרטן. בקרוב שוב יתחלף השלטון – ואיתו שוב יתחלף הבון טון. וכבר יש סימנים לכך שבעשור הבא אנשים יצמצמו את עצמם לטבעונות ולהתחממות הגלובלית. קראתי לא מזמן משורר שחווה איזה משבר אישי. אני כבר לא יודע שום דבר על העולם, הוא כתב, אני לא יודע מי אני ומה אני רוצה, אבל לפחות אני יודע שטבעוני. נו, גם זה עוגן למי שפוחד לצאת לים הפתוח של החוויה האנושית. כי זה נורא נוח להצטמצם. זה קל. תמיד יש משהו שכולם מסכימים עליו שהוא יותר חשוב כרגע מכל דבר אחר, ואין שום דבר נוח יותר מאשר להסכים עם כולם על מה שכולם מסכימים עליו. ככה כולם מרגישים צודקים ומוסריים בעיני עצמם, ככה כולם מרגישים נכונים ויפים וטובים. וזאת ההגדרה של קיטש, כלומר של אמנות משועתקת וממוסחרת:לייצר אפקט מוגבל אך מדויק אצל הצרכן. עד לא מזמן הקיטש, הפופ, היה הכיבוש. היום הקיטש הוא זהותנות. בעתיד הוא יהיה משהו אחר, טבעונות או סביבתנות, אבל הוא עדיין יהיה קיטש – כלומר אמנות ממוסחרת ומגויסת, קטנה וחולפת. אבל כבר העירו לי מספר פעמים שאני נוהג לדבר על דרך השלילה, אז הבטחתי לעצמי שהערב אציג את עמדתי על דרך החיוב. הנה זה בא: אנחנו בני אדם. מנסים להפוך את הפוליטיקה שלנו לספרות ואת הספרות שלנו לפוליטיקה, כדי לעקר ולחסל את שתיהן. אבל אנחנו בני אדם. אי אפשר לצמצם אותנו ללאום, למוצא, למגדר, לנטייה מינית. אנחנו בני אדם. חיי הנפש וחיי הרגש שלנו עמוקים לאין שיעור יותר מכל מאבק חברתי, חשוב ככל שיהיה. אנחנו בני אדם, וככאלה אנחנו זכאים לחוויה אסתטית, רוחנית, דתית, נשגבת, מפעימה, מחכימה. אנחנו זכאים לשירה גדולה. ושירה גדולה, מעצם הגדרתה, עוסקת בהכול: באהבה, בבדידות, בקיום, ביקום, בפיזיקה, במטאפיזיקה, בפסיכדליה. המשורר הגדול מוכרח להיות גם פילוסוף, גם פסיכולוג, גם מדען, גם אסטרונאוט, גם צוללן וגם מטפס הרים. המשורר הגדול לא יכול לשבת כל היום על הספה, לגלול בפייסבוק כדי לראות מה "נכון" כרגע – את זה עושה היח"צן הגדול. המשורר הגדול לא יכול לחטט כל היום בפופיק, בטראומה, לגרד את גלד הפצע בשביל כמה לייקים. להפך: המשורר הגדול מוכרח לכסות את הפופיק ולהביט בעולם, הוא צריך להפסיק לבהות בפופיק של עצמו ולעבור לבהות בכוכבים. המשורר הגדול חייב לקחת את הלשון, את כלי העבודה שלו, לקצה האפשרי של השפה כדי להגיע למסקנות גורפות ומפתיעות לגבי טבע האדם – בלתי נהירות ובלתי נעימות ככל שיהיו. אחרת מה הטעם? אחרת למה לכתוב?למה לקרוא? חברים, ספרות שגורמת לכם להרגיש טוב עם עצמכם היא ספרות שעושה שקר בנפשותיכם, שקר שהנפש קולטת ברגע שהיא מסיימת לקרוא וחוזרת לחיות. ספרות שמאשרת עבורכם שאתם צודקים לחלוטין ומוסריים לגמרי אינה ספרות – היא תעמולה. ספרות זהותנית היא תעמולה בשירות ההון הנוכחי והשלטון הנוכחי. ובקרוב היא תעלם כלעומת שבאה, ברגע שגנץ יהיה ראש הממשלה, בעזרת השם.
תגובות |
כתבו אלינו
|
